פסק-דין בתיק ע"א 2107/06

לפנינו ערעור על החלטת ועדת העררים (להלן: " הוועדה") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: " החוק"), (בראשות כב' השופט מוקי לנדמן; ו"ע 296/04) מיום 17.4.06 שבה דחתה הוועדה ערר שעניינו בקשת המערערת להכיר בה נרדפת לפי החוק.

1.         רקע

(א)                המערערת, ילידת 1937, נולדה בעיר פלובדיב שבבולגריה. לטענתה בשנת 1943, עת הייתה כבת 6, נלקחו היא ומשפחתה בלילה שבין 9 ל-10 בחודש מרץ, לריכוז במתחם בית הספר היהודי בעיר (להלן: " הריכוז"). כמי שנכחה בריכוז הגישה המערערת בקשה להכיר בה נרדפת ותביעה לתגמול לפי החוק. 

(ב)                המשיבה דחתה את בקשתה של המערערת בקובעה שלא הוכיחה שנכחה בריכוז, וזו הגישה ערר לוועדת העררים. בהחלטת הוועדה מיום 24.7.04 נדחה עררה של המערערת בנימוק שגרסתה אינה משכנעת. יש לציין שעניינה של המערערת לפני הוועדה נדון יחד עם עררים של אחרים לרבות של בת דודתה הגב' אסתר אלג'ם. הוועדה שמעה את עדותה של הגב' אלג'ם הן לגבי עררה שלה, הן לגבי ערר  המערערת.

(ג)                  על החלטת הוועדה מיום 24.7.04 הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה (ע"א (ת"א) 2000/05). ביום 30.1.05 הסכימו בעלי הדין בערעור כי ההחלטה מיום 24.7.04, ככל שהיא נוגעת למערערת, תבוטל והוועדה תדון מחדש בעניינה, כששיקוליה יכללו גם את עדותה של הגב' אסתר אלג'ם, שהוועדה לא הביאה אותה בין שיקוליה בדחותה את ערר המערערת.

(ד)                הוועדה התכנסה לישיבה נוספת שבה הופיעה המערערת, וטענה כי הגב' אלג'ם אינה יכולה להתייצב לדיון. המערערת הודיעה לוועדה שהיא מוותרת על שמיעת עדות נוספת של הגב' אלג'ם, ומבקשת להסתמך על עדותה בדיון ביום 2.3.05. הוועדה איפשרה למערערת להעיד שוב, והמערערת הציגה מכתב בו מאשרת הגב' אלג'ם את עדותה מיום 2.3.05, התומכת בגרסתה של המערערת.

2.         החלטת הוועדה

בהחלטתה נושא הערעור הבהירה הוועדה כי אינה מקבלת את עדותה של הגב' אלג'ם בכל הנוגע למערערת, אלא רק בנוגע לה עצמה. נוסף על כך קבעה הוועדה כי בניגוד למצב שהיה במועד ההחלטה הראשונה, נמצאת עתה בידיה רשימה של המרוכזים המהווה רשימה סגורה. המערערת ומשפחתה אינן מופיעות ברשימה זו, כמו גם הגב' אלג'ם, ולכן אין להכיר בה נרדפת לפי החוק.

3.         הטענות בערעור

            אלו טענות המערערת:

(א)                הרשימה ששלח הקומיסריון לענייני יהודים לרשויות בפלובדיב (להלן: " הרשימה"), אינה כוללת את כל היהודים ששהו במתחם הריכוז, שכן בעוד שברשימה מופיעים שמותיהם של 616 איש בלבד, בפועל הובאו למתחם הריכוז כ-1500-1600 יהודים.

(ב)                המערערת זוכרת כי הריכוז ארע, גם אם זיכרונה לעניין זה מעומעם בשל השנים הרבות שחלפו מאז ובשל היותה ילדה קטנה בתקופה הרלוונטית.

(ג)                  אחיה של המערערת הוכר נרדף לפי החוק, כך שגם אם אין מקום לפתוח את הרשימה, יש להשוות את זכויותיהם של קרובים מדרגה ראשונה.

(ד)                לאחרונה חלה התפתחות בהכרת יהודי בולגריה ניצולי שואה, ויש להמשיך בהתפתחות זו, במיוחד כאשר מרבית ניצולי השואה כבר הלכו לעולמם מבלי לזכות בהכרה, וזו ההזדמנות האחרונה לתיקון העוול.

ואלו טענות המשיבה:

(א)                אירוע ריכוז היהודים במתחם בית הספר בפלובדיב מתועד היסטורית. הן הוועדה הן המשיבה הכירו בריכוז אירוע "שלילת חופש", ומי שנכח בו נכנס להגדרת נרדף לפי החוק. כיום נחשבים מי שנכחו בריכוז רק אלו שמופיעים ברשימה, שהוועדה קבעה כי היא אותנטית וסגורה ( ו"ע מדז'ר נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 26.7.05 - להלן: " עניין מדז'ר"), כאשר מי שאינו כלול ברשימה יכול להוכיח שנכח בריכוז, אך נטל ההוכחה עליו מוגבר.

(ב)                אין בראיות שהוצגו לפני הוועדה כדי לשכנע שאכן המערערת נכחה בריכוז, בוודאי שלא בדרגת ההוכחה המוגברת: שמותיהם של המערערת ובני משפחתה אינם כלולים ברשימה; אחיה של המערערת הוכר נרדף לפי החוק עוד לפני שהכירה הוועדה ברשימה, בשלב שההכרה נעשתה על סמך תצהירים, אך זה אינו המצב עוד; המערערת ויתרה של עדותה של הגב אלג'ם כשהדיון הוחזר לוועדה, בין השאר, במיוחד לצורך זה; הגב' אלג'ם הוכרה כמי שנכחה בריכוז, כשרק לאחר ההכרה התברר ששמה אינו כלול ברשימה; הטענה שבאירוע נכחו 1500-1600 איש אינה נתמכת בראיות; הלכת גרנות קובעת קריטריונים להכרה בגירושים לא חמושים של יהודי בולגריה שנעשו תוך "שלילת חופש", ובניגוד לטענת המערערת היא אינה מכירה באופן גורף בכל יהודי סופיה ניצולי שואה.

4.         דיון והכרעה

לאחר שעיינו בטענות הצדדים באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל.